התחלת טיפול

"אני מאד רוצה שיבוא לטיפול, אבל... כן, אני גם חושבת שזו בעיה שניתנת לפתרון, אבל עכשיו אני מפחדת..."

ככה החלה שיחה ראשונית בטלפון עם אמא של מטופל. אני מעודדת אותה על שהחליטה לפנות לאפיק של טיפול. מהדברים שתיארה עלתה מצוקה מוחשית בבית והיא ובעלה מבקשים עזרה מקצועית עבור בנם.

תמיד יש רגע שבו יש הבנה שצריך עזרה בהתמודדות. אם הרגע הזה מגיע מההורים או מהנער או מדמות בסביבתם. רגע שמבינים שכבר אי אפשר לחכות.

ועדיין.

יש את השלב הזה, שכבר קיימת מוטיבציה כלשהי לשינוי.

כמו להחליט להתחיל דיאטה.

או להירשם לחוג.

או להחליט שרוצים להחליף מקום עבודה.

כבר מבינים שצריכה להיות התחייבות למהלך שלם, שדורש נוכחות קבועה וגם התגייסות.

התחייבות שהיא במהותה ארוכת טווח, שיש לי כבר ידיעה פנימית כלשהי ששינוי דרוש, מכל מיני סיבות, ידיעה פנימית שבסוף יהיה טוב ואפילו שווה את זה, אבל אני גם מרגישה שלצאת לדרך הזו, יש בה משהו 'כבד', 'גדול עלי'.

בשיחות שאני מקיימת עם מתעניינים בטיפול, הקושי מגיע בצורות רבות – השעה או המיקום, התחייבות לתשלום, התלבטות לגבי סוג הטיפול (התלבטות שבמהותה נכונה אך לעיתים ממסכת ודוחה את ההחלטה) וכו'.

אז איך כן מתחילים?

ואיך מתגברים על הפחד?

• חושבים.

ונותנים טווח מוגדר לזמן חשיבה הזה – תוך שבוע. עד ינואר. וכו'

• עורכים רשימה של שינויים גדולים שבחרנו בחיינו ואיך הם השפיעו עלינו.

• מתייעצים עם חברים שעמדו בפני שינויים לאחרונה ויכולים להגיד משהו על התהליך, על הבחירה לצאת למסע. מילת עידוד שתפוגג מעט את הפחד ותחזק את הלב.

• מבינים שאין זמן טוב כמו ההווה כדי לחיות את החיים שאנו יכולים לחיות.

• מנסים.

הי, אשמח להציע הדרכה בטיפול באמנות לסטודנטיות ולמטפלות.

בעלת רקע מגוון בבריאות הנפש, כמדריכת סטודנטיות בעבודה מעשית בביה"ח בבאר יעקב ובמחלקה אקוטית, כמו גם ניסיון במרפאה קהילתית לבריה"נ במע' הבריאות האנגלית (NHS) ובמערכת החינוך המיוחד (במסגרת בי"ס לקויות למידה מורכבות). אם יש בסביבתכן כאלה אשר יכולות להיתרם, אנא חברו בינינו ☺

הקליניקה בת"א צפון בשכונת הדר יוסף.