התמודדות עם כאב כרוני בעזרת טיפול באמנות

שיחת חדר המתנה אקראית, על מהותו של הסבל, בין שני מטופלים צעירים ברוחם, שהמתינו לפיסיותרפיה

בשל כאבים כרוניים, הובילה אותי במחשבות. "הסבל, כך אמר אחד מהם, "אני לא מוכן לאהוב אותו, אבל אני

אני מוכן לנסות להבין אותו".

אני חושבת על האמירה הזו, וכמה יופי ופשטות יש בה.



לכל אחד מאיתנו יש דרכים להתמודדות שקל לנו לפעול בהם ודרכים שפחות. לחלק קל יותר להתחבר

רגשית, להגדיר שהם מסוגלים 'לאהוב' או לא לאהוב משהו, גם אם לא מבינים בדיוק למה. לאחרים, עולם

השכל, ההיגיון, ההבנה, הם הדרך להתחבר למה שקורה.


עבור כל אחד יש את הדרך המועדפת לפעול בעולם, ולהכניס בו פשר ומשמעות.


באמירה הזו, במוכנות לבחור לנסות להבין את הסבל, יש בעיני המון תקווה וגם המון חכמה.

האקט של הבחירה, במקרה זה בין לאהוב ובין להבין , מהווה כשלעצמו סוג של תפנית. אחד הגורמים הרווחים למצוקה היא חוסר היכולת לבחור. באופן בלתי מודע חוסר היכולת לבחור קשור בוויתור העקיף שהבחירהדורשת ממני. כמו הרצון לעזוב עבודה שלא מעריכים אותי בה, אל כ"כ הרבה אפשרויות אחרות, מבלי באמת לבחור אחת אחרת או אפילו לחפש, קשורה בין היתר בוויתור שאעשה בלעזוב את העבודה המוכרת וכו'.


בבחירה יש אקט של לקיחת אחריות . ושל התפכחות.

מה שקורה לי כרגע בחיים (כאב כרוני, פרידה, אי שקט) נמצא כאן. אני לא יכולה להתעלם ממנו (על אף

שניסיתי..), ואני לא יכולה לתת אותו למישהו אחר במתנה.

בהבנה הזו, שהדבר הזה נמצא בחיים שלי, יש את ההתחלה של הנכונות 'לעשות עם זה משהו'. 'מה אני כן

מוכן לעשות'. כדי להיות במצב מיטיב עם עצמי. בתוך ועל אף הנסיבות.

זה מצב נכון להתחלת טיפול.


אז מה אפשר לעשות עם הסבל בטיפול?

ראשית, נכיר מקרוב את הסבל - מהו הסבל הפרטי שלי. לכל אחד יש דברים שמהם הוא סובל יותר או פחות

מאחרים. מה עבורו זה הסבל הכי בלתי נסבל. אולי נגלה שכאבים כרונים הם רק אחד מגורמי הסבל שלו. ויש

פקטורים אחרים שמגבירים את הסבל הזה (למשל, כאפשרות, העובדה כי הכאב מפריע לו בעבודה ואותו

אדם נמצא בסכנת פיטורין בשל כך או שסומכים עליו בבית שימלא תפקידים מסוימים שכעת אינו יכול למלא

כבעבר ובין בני הזוג צפות טענות גלויות או מוסוות וכו'. )

כל אלו מייצרים גורם לחץ משמעותי, שמגביר את חווית הסבל, האשמה, המתח הנפשי וכו'.


גם הרצון להימנע מסבל מייצר כשלעצמו מצב של סבל, בשל הפער בין הרצוי למצוי.

נעמיק את ההבנה של גבולות העצמי. האם יש חלק בזהות שלי שהשתנה/התערער בעקבות המצב הזה; איזה

חלקים אבדו, עם המציאות שהשתנתה מאיך שהיה בעבר, חלקים שהתווספו (למשל שעות המתנה

לפיסיותרפיה בסדר היום החדש); איך אני מכירה את עצמי בהתמודדות הזו במצבים דומים;


ב 'נסיון להבין' יש משאלה, רצון לתת מילים, שם, גבולות, לדבר המופשט, הכוללני שנקרא 'כאב'.

מתן שמות לתחושות שלי, למחשבות שלי מסייע ביצירת גבולות וסדר בעולם שהשתנה. יש הכרה בהשתנות

הדורשת ארגון מחדש, גיבוש זהות עכשווית, התוודעות אל ה'אני' של עכשיו.


מעשה היצירה (ציור, צילום, פיסול, כתיבה) מאפשר לנו לדבר על משהו מוחשי שיצרנו,

להתבונן ולשאול עליו שאלות, והוא משקף את נקודת המבט וההוויה שלי כרגע. היכולת לתת שמות לתחושות ולרגשות שעולים בי תוך כדי היצירה, מגבירים את המודעות שלי למצבי ומביאים להקלה ולהטבה.

העיסוק מחדש בחלק היוצר הקיים בכל אדם יכול גם ליצור הפוגה במתח, בהתמקדות בעשיה מסוימת (למשל

התמקדות בתחושה הפיסית המסוימת במגע עם החומר, במקום בהתמקדות במוקדי הכאב בגוף במקרה זה)

ומהווה הזדמנות לפן היצירתי בחיינו שלרוב נזנח, להופיע.


העיסוק היצירתי מעלה במהלך הזמן גם את תחושת המסוגלות, את ההתבוננות על 'מה יש', ולחזק אותו.

בעזרת טיפול באמנות ננסה לתת למצב להוות הזדמנות, שלא אנו בחרנו, אך הזדמנות לבחינה מחדש,

לפרספקטיבה חדשה על החיים, למסע פרטי עם השקפה חדשה שמעשירה אותי ומעניקה מהות ומשמעות.

נוכל במהלך הזמן לבחון אם אפשר להרפות מהמחשבות הקשורות בשאלה האם יש סיבה לסבל שלי? או

למה דווקא לי? שאלות שעשויות לגרום סבל בפני עצמן.

© 2019 

מיכל פרידמן

תרפיה באמנות

  • Facebook Clean Grey

טלפון: 050-7221110