התמרות

איך יודעים כשמשתנים?

אני חושבת הרבה על ההשתנות הזו. בעצם, רוב הזמן היא לא מורגשת.


בסיום שנה בהדרכה של סטודנטים שמסיימים במחלקה, בליווי של הבת שלי שעולה כיתה או שכשאני חוגגת יום הולדת. אלה בדר"כ הצמתים בהם אני נעצרת וחושבת על כך שהכל זז, נמצא בתוך רצף, באיזה שהיא מחזוריות שגדולה מאיתנו.


לגדול זו פעולה לא רצונית שבדרך כלל אנחנו לא יודעים להגיד עליה משהו, אלה רק אחרי שהיא כבר קרתה.


בכל תהליך של גדילה יש פרידה כלשהי ממה שהיה קודם. ובפרידה הזו אני נפרדת גם מהוודאות.

מהי אותה וודאות? התחושה שאנו זקוקים לה רוב הזמן, שיש סטטוס קוו בחיים, תחושה שהעצמי קבוע, מהודק. אנחנו חייבים להחזיק ב'עצמי' הזה, בדיוק באותו האופן שבו אנו מביטים במראה ורואים את אותם הפנים יום יום. כך אנחנו יכולים לחוש שאנחנו "שולטים" במצב.

אבל בעצם מולקולות הגוף כולן מתחלפות בחדשות מדי שבע שנים.





אז מה באמת קבוע ובמה אנחנו למעשה אוחזים?

השתנות לרוב מלווה בתחושה של פחד. בחשש מלהפרד מהישן אבל גם חשש מהעתיד שהוא תמיד לא ידוע.


כדי לשרוד תקופות כאלה, של בור שנפער של אי וודאות, של אי ידיעה, בור שבין עכשיו לאח"כ, לפני אחרי, של הכרה בכך שאין במה לאחוז כי הכל נמצא בתנועה מתמדת של שינוי,

אני משתדלת לנשום.

כלומר, מזכירה לעצמי לנשום.


מזכירה לעצמי שכבר עברתי כמה פעמים פרידות בחיים ושרדתי

ושלפעמים אני אפילו שמחה שנפרדתי מכל מיני אנשים\מחשבות\הרגלים שהייתי בטוחה שמגדירים אותי,

וגיליתי שהם לא

וזה נפלא, שהשתניתי.


נזכרת שתמיד בתקופות מעבר אני הופכת למבולבלת יותר

רגישה יותר לסביבה, מרגישה חשופה ואז נוטה לרגזנות

מרגישה לעתים קרובות יותר פערים ומחלוקות ביני לבין הסובבים אותי, כאילו שהסביבה היא זו שהשתנתה והיא מובנת פחות מאשר קודם.

שאני נוטה יותר להתלבט על כל דבר, מה שמחליש אותי..


ברגעים אלה אני מנסה להמשיך ולהתקיים בתוך השגרה חסרת הוודאות ולהבין שאני כנראה גדלה עכשיו... וזה מה שמרגישים בזמן הזה.

מבינה שאני במעבר, ושכל האפשרויות, הידועות והבלתי ידועות, למעשה פתוחות בפניי, ואפגוש אותן כנראה רק בהמשך...


22 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ככות