התנגדות

מה עושים כשילד לא רוצה להתחיל טיפול?


כבר החלטתם להתחיל, יש קשיים ולכם ברור שהילד יכול להיעזר.

פגשתם את המטפלת, יש עליה המלצות, היא נראתה מקצועית בפגישה ונראה שיש פה אפשרויות ממש טובות לעבודה משותפת ולשיפור באיכות החיים של כל המשפחה.

אבל הילד לא מוכן. כי הוא לא רוצה שיתערבו לו. לא רוצה לבזבז זמן יקר של אחה"צ. חושש מלעמוד שוב מול מבוגר שלא יבין אותו (כמו הוריו) ולכן שולל - מה הטעם... מפחד שיגידו לו מה לעשות או שזה שהוא הולך לטיפול אומר עליו שהוא כנראה פגום באיזה שהוא אופן ודורש תיקון.


האם אנחנו כהורים מצליחים לעמוד מולו ולראות את טובתו בצורה המדויקת ביותר? האם כהורים אנחנו תמימי דעים בינינו מה נכון לעשות וכיצד זה משפיע על הבנת הילד את התא המשפחתי ?

הרבה פעמים אלה בדיוק השאלות שעוסקים בהן בטיפול עצמו, ובטיפול באמנות בצורה פתוחה יותר.


גם יחסי הורים ילדים נטועים בתוך חברה מסוימת ומושפעים מ'אופנה' הנהוגה באותה חברה ותרבות של יחסים.


במהלך ההיסטוריה, עברנו מלראות את הילד כ'מבוגר קטן', שלו אין אפיונים משל עצמו, עד שיתבגר ולכן אין לחשוב עליו כבעל דעה (כך היה עד שלהי המאה ה19) לבין ההתבוננות המתייגת\מאבחנת וממקמת את קווי האישיות של הילד בתוך רצף (70 השנים הארונות). ההתבוננות על הילד כבר מינקות – מפרספקטיבה התפתחותית, על חוויותיו חשפה עולם עשיר ובמקביל הפכה את הילד לבעל דעה ומולו - את ההורים, למתלבטים התמידיים, המתייסרים והאשמים.

קיימים גם הבדלים תרבותיים - גיאוגרפיים. בין תרבויות (כמו הישראלית) שבה משתפים את הילדים בכל דבר והדמוקרטיה נוכחת בחיי ילדינו כבר בגיל 0 .. לבין תרבויות אחרות, למשל בחברות שלהן היסטוריה של מעמדות ושבהן באופן תואם ההורים מקבלים את ההחלטות עבור הילדים, לא בהכרח באופן דמוקרטי, כי ההורים הם בעלי הניסיון והידע ולכן 'מעמדם' רם.





אז להכריח אותו להגיע לטיפול או לא ?


אין נוסחה אחת. יש ילד אחר בכל בית ובו הורים אחרים. ואין תשובה אחת. ואין תוצאה ידועה מראש למהלך.

כן חשוב לחשוב על התמונה כולה לפני שמחליטים להגיע או לוותר.


לחשוב מה מניע אותנו, לחשוב על הפחדים שלנו כהורים.

על החלקים\שיקולים שצריכים להיות מובאים בפני הילד, והחלקים שצריכים להיות מדוברים בין ההורים ו\או מדוברים מול איש מקצוע אך להישאר מחוץ לתחום השיתוף עם הילד (למשל החלק של הפחדים, הקשיים שלי בהורות שלי וכו').

להחליט בינינו אם יש טווח של זמן שבו שוקלים את זה (ולא ממשיכים לנצח לחפור)

להבין שהילד שלי לא פגום, אלא אני יודע מניסיוני שבהחלט יכול שיהיה לו יותר קל בחיים ולכן אני מנסה לפעול לטובתו.

ושאני יודעת שהכי חשוב זה לתת צ'אנס ולנסות.

ולסמוך על כך שאנחנו מקבלים את ההחלטה הכי נכונה כרגע, בהינתן כל מה שידוע לנו. (ולכן לא יכולים לשפוט את עצמנו בדיעבד, לא משנה מה ההחלטה)






79 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול