ליווי בן משפחה של אדם בעל מגבלה באמצעות טיפול באמנות

'יצאתי, תיכף אשוב!'

פעמים רבות, כשחושבים על מצב של מחלה או מגבלה, עולה אסוציאציה של היעדרות.

אבל יש גם היעדרות מסוג אחר. של אדם שנמצא בבית אבל אינו יכול להיות שם במלואו.


החיים לצד אדם עם מגבלה יציבים ואף נוחים בדר"כ. כמו בכל זוגיות, יש את האזורים המוכרים, החולשות

והחוזקות בין בני הזוג, המהמורות הקבועות, התפקידים. אבל אולי בשונה מזוגיות אחרת, יש גמישות מסוימת

שנדרשת מבת הזוג, כאשר בתקופות מסוימות, ארוכות יותר או פחות, המגבלה מייצרת תחלואות נלוות

שונות. המשמעות היא שבן הזוג, האדם בעל המגבלה, מתפנה כל כולו לטיפול בהן ורק בהן - ובעצמו.

התנודתיות הזו באורח החיים מייצרת מתח שמורגש אצל כל בני המשפחה.




בתקופות היעדרות כאלה קיימת בדידות רבה.

הסביבה, בדר"כ המשפחה המורחבת והחברים, מורגלת בעצמאות ובהתארגנות סביב המגבלה ואיננה מכירה לעיתים בשינוי הצרכים הפתאומי או עד כמה שינוי זה הופך את כל הסדרים הקיימים. התפקידים משתנים ברגע - חלקם נשמטים וצריך מי שיאסוף, שייקח על עצמו את הכל באופן מיידי. לרוב, מדובר באדם הקרוב ביותר, בבת הזוג.

מעבר לתלאות ההתארגנות הטכנית לקבלת העזרה, ולהקצאת משאבים מחדש (הכוללת למשל מציאת עוזרת

בית, גיוס עזרה בתשלום עבור הוצאת הילדים מהמסגרות וכו') קיים קושי נפשי , לרוב מודע פחות, בהימצאות

במחיצת אדם סובל או מתוסכל. שהייה בנוכחות אדם שניטלו ממנו תפקידיו, כוחותיו (שכעת מוקדשים

להחלמה), עשוי לבלבל וליצור מצב של אי נחת, בפער בין האדם המוכר וזה החדש. למשל אצל ילדים

המתקשים להסכים עם העובדה שאבא לא מלווה אותם יותר לחוג, משחק איתם פינג פונג או אינו מניף אותם

באוויר כבעבר וכו'. נדרשת גם סבלנות עצומה ואורך רוח כלפי אי הידיעה של המצב הרפואי והשלכותיו, משך

השינוי ומהיקפו - האם יוכל לחזור לתפקודיו הקודמים או לא. הדאגות הקשורות בהווה המיידי כמו גם

מהעתיד הקרוב והרחוק, כל אלו מייצרים בעצמם סבל, אשר מתבטא אצל כל אחד מבני המשפחה באופן אחר,

ודורש 'תיאום ציפיות' מחודש.


ומי מטפל במטפלת?

בתוך הקלחת הזו, האם יש מקום להביא את הקשיים שלי למערכת היחסים כשהכל גם ככה מורכב, וצריך

לשמש מודל עבור ילדים בבית או הורים מודאגים?


האם יש הכרה בעוצמת האובדן שחווה גם המטפל? אובדן של שגרת החיים שלו, מוקדי העיסוק שלו,

התפקידים שהשתנו, הנוכחות שהוא צריך לייצר כעת, הגעגועים למה שהיה פה רק עד לפני רגע וכו'.

כיצד אני דואגת להתארגנות שלי הפנימית המשתנה, לתת מקום לכוחות שלי להוביל כדי להחזיק את הכל

ומצד שני לתת ביטוי גם ל'קול הפנימי' שלעיתים הוא שונה מזה החיצוני - של עייפות, תסכול, שבירה.

בטיפול באמנות ננסה להיות נוכחים ולראות את הדברים כפי שהם - כמשבר - שחווים יחד וגם לחוד- כל אחד

מבני המשפחה. להכיר בכך שההתמודדות עם החיים שמשתנים לתקופה בלתי ידועה מזמנים בדר"כ שלב של

עיבוד ממושך, ו'כתיבה מחדש' של ההסכמים הבלתי כתובים שלי עם עצמי, הגבולות שלי, ומה הרצונות שלי

בתוך המצב הזה.


אפשרות אחת היא ליצור יומן ויזואלי שבועי,

שהיא דרך ביטוי יצירתית ומארגנת, המשקפת את כלל המחשבות, התחושות, הרגשות, הכמיהות וההתלבטויות שעולות כרגע. הפניה לחלק היצירתי ברגעי משבר מאפשרת הפוגה מהריצה היומיומית אחר השלמת משימות. היא מאפשרת לנו להיזכר בכוחות, בחלקים החבויים העומדים לרשותנו, בניסיון שלנו. היומן נוצר במיקס מדיה, כלומר, בשילוב של חומרים שונים ובטכניקות שונות (כתיבה, צילום, ציור, רקמה, וכו') כך שכל אחת יכולה לבחור את החומרים הנכונים עבורה. היומן משמש כתיעוד של תהליך הריפוי עצמו, של המסע האישי בתוך המשבר והיציאה ממנו.

הפסיכיאטר קארל י ונג, תלמידו של פרויד, יצר כמה יומנים ויזואליים, בהם תיאר בציור ובצבע פנטזיות ומסעות בדמיון וכן חזיונות קשים שסבל מהם. הוא טען שהיכולת לצייר את חזיונותיו עזרה לו להחלים מתקופה קשה שבה חש כי הוא משתגע .


שתשכיל לחיות ביחד

ולהישאר חופשי

ושתוכל למצוא תועלת

גם במצבים קשים


שלום חנוך, בגלגול הזה

© 2019 

מיכל פרידמן

תרפיה באמנות

  • Facebook Clean Grey

טלפון: 050-7221110