מאיפה מוצאים את הכח

מטופלת צעירה שמגיעה אלי כבר זמן מה, מתארת חרדה שמלווה אותה כבר כמה שנים. 'זה התחיל מחרדה שנראתה לי הגיונית, ממקומות הומים, פחד מלימודים שרק התחלתי אז, אבל לאט לאט זה התפתח לתחושה כללית של אי שקט, שפוגעת בתפקוד שלי. אין לי מוטיבציה לעשות כלום. גם כשאני כבר עושה משהו יש מעין עננה שמלווה אותי ומצטברת. היא מכבידה עלי אפילו יותר מבעבר, משתקת.'

'הלוואי והיית יכולה להשאיר את העננה שלך כאן וללכת' אמרתי ץ

'כן, הייתי רוצה' חייכה.

'הלוואי שהיית יכולה להשאיר אותה פה ולצאת מישהי אחרת לגמרי, בלי עננה מעל ראשך'

שתקנו .

'או שאולי, במחשבה שניה, זה כ"כ אוטומטי אצלך, שעם כל מחשבה, אפילו בזמן שאת צוחקת או נהנית, מגיעה העננה. כך שאם אני תשאירי אותה פה, לא תכירי את עצמך. אולי זו כבר לא תהיי את'

'נכון'. היא ענתה

והמשיכה- 'היא כ"כ מוכרת לי. אני סובלת, כי גם כשקורים דברים טובים היא ישר קופצת ואני לא מצליחה להדוף אותה, אבל זה גם קצת כמו להרגיש בבית.'

אני מרגישה שגם אל החדר היא מגיעה - העננה, ויושבת איתנו. מעלינו.

היא בעיקר מגיעה ברגעים שיש בהם טיפה נחת. ברגע, בתוך החדר, שבו ניתן לדמיין, לחשוב שיש עוד אפשרות אחרת עבורה - היא מופיעה. (ממש כמו הילד הרע). התחושה שכלום לא ישתנה. כלום לא יצא מלבוא לפה. ולא מהטיפול התרופתי ולא מטיפול הcbt שעברה.

ואנחנו מדברות על זה. שאולי ההתחלה, היא היכולת לדמיין. לדמיין אותה ולדבר עליה ולא רק להרגיש אותה. לתת לה צבע, ואזור בגוף, להכיר אותה ולא רק להדוף.

לחשוב על התנסויות טובות שגם הן יהפכו להיות מוכרות עבורה –

ועד שהשמיים שלה, מעט יתבהרו.