מ ת ח י ל י ם !

יש רגע כזה , בתוך טיפול, אחרי כמה פגישות, ולפעמים אחרי כמה חודשים, שאני מרגישה מעין משהו דק, חמקמק ועם זאת וודאי וברור, שהטיפול התחיל.

רגע אחד, שבו ההגנות, ההתנגדויות, ההתלבטויות הוסרו, וברגע הזה יש התמסרות, יש הבנה ברורה של מה זה טיפול ושזה באמת קורה. מעין תובנה שקטה, מפתיעה.

אולי זה רגע שבו אפשר להרגיש קשר אמיתי, שסופסוף נפתח. שיש מספיק אמון להיות בתוך מרחב שהוא אחר. היזכרות ביכולת שלנו להיות בקשר מיטיב ובטוח, שבו אפשר לחשוב על הדברים, להיות, לחלום. מתוך הידיים המערסלות אותנו להרגיש שגם ראו אותנו כפי שאנחנו כרגע, שמעו אותנו, הקשיבו. שהיו מספיק קרובים שם, כדי לאפשר לי להתחבר ולראות גם את עצמי, כפי שאני.

זה חלון שנפתח ונסגר, באופן תואם ובריא. אנחנו זקוקים להגנות שלנו כדי לתפקד היטב וכדי לחיות בעולם. להיות בתוך גבולות ברורים שמאפשרים לנו להיות עם אנשים אחרים, שגם הם שומרים על הגבולות שלהם באותו האופן.





אבל להיות נוכחת, ברגע כזה חמקמק שמתגלה ונפתח, במרחב החשיבה המשותף שבחדר הטיפול, זה תמיד רגע מרגש. יש בו עוצמות אחרות והתחברות אחרת אל עצמי. גם כמטפלת.




6 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ככות