על החומר


יש לי שכנה

יש לי שכנה שמציירת.


בהתמדה.


היא התחילה בחוג, ומאז, כבר כמה שנים, אני מוצאת אותה במקומות שונים בחורשה, בשכונה, סוחבת כן ציור, מכחולים, דפים, מזוודה של ציוד כבד. וכסא. ומציירת.


לא היתה לה תכנית מראש, להיות ציירת.

על אף שהיא כיום מאד מוכשרת.


היא עברה משבר.

אני מניחה שהיא הלכה גם לטיפול.


אבל הרעיון של הציור הגיע מתוכה. בלי תכנון או כוונה. מתוך צורך להיצמד למשהו חדש, בתוכה. משהו שאפשר להיות סקרנים לגביו, להיות עסוקים בו. שהוא קשור רק אליה ולא למשפחה שלה. משהו שקשור להווה החדש שלה. להתמודדות עם המשבר , ולאחריו.


בשנה האחרונה התחלתי לעבוד בחימר. על אובניים שקיבלתי הרבה קודם.

(מתנה מהאיש שלי שהקשיב לפני שבעצמי ידעתי)


אני עובדת די בהתמדה.

בלי שיש לי 'זמן פנוי'.

בלי כשרון מיוחד.


הכלים הקטנים מתחילים להיערם על מדפי הייבוש. אני תוהה מה אעשה איתם.

אבל משהו בלישה, במגע עם החימר, עם הספוג והמים, בריכוז שנדרש ממני לתיאום פעולת הידיים.

באין רואה, וללא עקבות.

באחת מפינות החצר, שחוזרת אח"כ בקפידה למראה הקודם שלה, והדברים לתוך קופסא.

ללא תכנית מראש 'ללמוד', או כוונה.

יש לי צורך להיצמד למשהו חדש, בתוכי. שאני סקרנית לגביו והוא קשור רק בי.

ואני לא יודעת מה יהיה בהמשך. אני מטפחת את ההווה.



וחושבת על האנשים שאני פוגשת, שמולידים מעצמם משהו חדש, בתוך טיפול או שכבר הביאו אותו ורק צריכים עזרה בלהוציא אותו החוצה. להכיר בו.

במקום שהוא שלהם, שהגיע מתוך משבר.

בלי תכנון או כוונה.

בלי שהם יודעים איך זה יהיה בהמשך. .

הם מתיישבים על הספה מולי ומדברים על קושי להתמיד. וקושי להאמין בי, ובעצמם. ולהחזיק באי הוודאות. וגם אני, איתם, מפסלת ביחד, בהתמדה את הדרך שלהם. ונצמדת להווה.

4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

חגים