על הקשבה

הבת שלי בת תשע

שאלתי אותה לפני כמה ימים – אני כבר פחות צועקת, כועסת מאשר פעם?

הבת שלי, לא התבלבלה, וענתה:

"קצת".

- "מה, רק קצת?"

- "כן. מה, את חושבת שאם תעשי מדיטציה כל יום זה מה שישנה?"

חשבתי, עניתי:

"מה את אומרת?"

הבת שלי עצרה. חשבה, וענתה:

"תראי, בגן של אחותי הקטנה הם עוצרים ושואלים את הילדים מה הם חושבים שהם עשו לא בסדר. זאת נראית לי שיטה ממש טובה, היא אמרה. ככה את לא תכעסי ותאיימי בעונשים, ואנחנו נמצא את הפתרון".


וואו.

חשבתי על זה





אני הרבה פעמים מקשיבה היטב למטופלים שלי ומנסה להבין איך הם צריכים אותי כרגע. מה הטיפול שהכי יכול לסייע להם. למה הכוונה? מטופלת שמבקשת שאלך איתה לאט. מישהי אחרת שמבקשת שאהיה מאד מדויקת ואתן לה הנחיות, שיעורי בית. כל אחד מבקש ויודע.


אז למה לילדים שלי לא להקשיב?

ילדים בדר"כ יודעים. הם לא מבלפים. הם יודעים את התשובות ואת הגבול. ומה הכי נכון להם.

אני משערת שאצל הקטנה הגבול ייראה אחרת, ואני אצטרך להתמקם אחרת.


אבל לדעת להקשיב זו תורה בפני עצמה.

גם לילדים שלי.

ואני לומדת במקום הכי טוב,

עם המורים הכי טובים








23 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול