על כלבים ודכאון

תחרות כלבים/ אביתר בנאי 2005

תחרות כלבים רצים במעגל עיניים רעבות דיבור מרומז בנעלים היפות אני רץ יחף חלומות עמוקים אני מגיע ראשון

השיר היפהפה הזה של אביתר בנאי לוקח אותי כל פעם למקומות אחרים במחשבה. אני חושבת על הדימויים הציוריים שלו, שיש בהם כ"כ הרבה ניגוד :

לרוץ במעגל, לנסוע בלי לדעת מה הכתובת, להיות יחף בתוך נעליים...

ניגוד בין פוטנציאל התנועה קדימה לעומת דשדוש חסר כיוון, הרגשה של משהו שתקוע במקום. חושבת על ייאוש, על חוסר משמעות . על ההבדל בין איך שדברים נחווים מבפנים ואיך שהם נראים מבחוץ. או איך דמיינתי שהם יהיו לבין איך שהם בפועל - להיות בתוך נעליים יפות, אבל להרגיש יחף , משהו נעדר מהחוויה, מההנאה של להיות בנעליים יפות. אולי תחושה שאני לא במקום שמתאים לי כרגע, כמו מידה לא נוחה של נעליים. ואולי אין בעצם אף מקום שנעים לי כרגע.

נוסע במונית, לא זוכר את הכתובת כל כך הרבה זמן בחושך הייאוש, הבשר, הגאווה אויבים גדולים שאני טיפחתי להדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה אני כבר מגיע, אני כבר נמצא

דיכאון עשוי להיות לעיתים מתעתע.

במצב המוגדר כדכאוני, יש לעיתים הרבה עשייה ולא בהכרח כניסה למיטה לשינה מתמשכת וכו' כפי שאולי היינו חושבים. נראה אנשים, לעיתים ללא ירידה בתפקוד וללא רגשות עצב, שמרגישים שהם לא "חיים". יש תפקוד כלשהו אך יש אי נחת כללי, ירידה בהנאה מדברים שבעבר הסבו לי עונג, חוסר שביעות רצון ו חוסר מנוחה כללי. בשיר יש תחושה של תנועה, ריצה, מונית נוסעת, תחרות - אבל אין בשביל מה או לאן. יש בעיני גם תחושה עזה של בדידות בשיר. כמו לצייר ציור בלי אנשים. מעין צורך בהתכנסות, בהתבוננות פנימה, שמבקשת אפילו הימנעות מאחרים. (דימוי של 'אויבים'). ויש אשמה , 'אני טיפחתי', 'אני'.. .

אבל השיר הזה מציע בעיני גם משהו קטן על תקווה -'להדליק את השמש' כמסמן משהו שנותן חום, ומצית מחדש את הגחלת, את ייצר החיים. ויש פה לקיחת אחריות, הבנה שהדרך שלי לצאת מהייאוש ומתחושת חוסר המשמעות, היא הדרך שאני צריכה לבחור בה. השמש לא נדלקת מעצמה אלה אני מטעינה אותה באנרגיה ואז היא יכולה לחמם אותי. האקט של הבחירה הוא חשוב. כמו ההחלטה להגיע לטיפול.

בטיפול בדיכאון - מנסים להטעין בחזרה את השמש.

עבור אביתר בנאי, ה'הטענה' היא באמצעים יצירתיים, 'במנגינה'. לכתוב את השיר ולשיר אותו, כדרך להחזיר שוב משמעות לדברים. היצירה, שבעצמה דורשת מוטיבציה כלשהי, מייצרת אפיק אחר, לא מילולי, להתמודדות. האפיק האמנותי, יצירתי - מייצר תנועה פנימית אחרת, עדינה, ומשמעותית מאד ל'התנעה', להשיב כוחות לנפש כדי שתוכל לחזור 'ולחשוב' באופן מצמיח ולא חזרתי, מעגלי.