על שייכות ועל בדידות

"וואי, אני חושבת שאף פעם לא ניהלתי שיחה כזו…,"

כך הסתיימה לה שיחה ארוכה ומרתקת, עם בת זוג של אדם מרותק לכסא גלגלים.

השיחה הוגדרה כשיחת התייעצות לגבי מצב רפואי ואיזה פתרונות רפואיים אני מכירה.

השיחה הרגישה בהתחלה מאד טכנית, עלו המון פרטים חשובים - שמות של רופאים, תרופות, תחבושות. שיחה על בעיה רפואית ספציפית, ו על הנכות .

ואחריה דיברנו גם 'עליו'. איך הוא מתמודד עם כל זה, מה איתו.

השיחה מהירה, עניינית, קולחת, כמעט צוהלת - 'כן, יש עוד המון פתרונות שלא חשבתם עליהם!'

…. 'ואיך את מסתדרת?'

שקט.

עברנו לשיתוף גם של הקושי, ושל הכוחות והפתרונות.

בערבוביה.

תוך זמן יחסית קצר, השיחה הגיעה גם מאד עמוק, לשאלות על מהות, על התמודדות.

על איך מנהלים זוגיות והורות במצב הזה, מה אפשר לעשות עכשיו ומה לא ואיך זה משפיע על כולם.

עלתה בי תחושה שיש צורך להרגיע, כאן ועכשיו, אבל גם לנסות למצוא פשר כללי יותר, משמעות לכל מה שקורה, על רצף הזמן.

אני חושבת על השיתוף המהיר הזה, החיבור המיידי למישהי שאינני מכירה. על היכולת לשוחח

באופן פתוח, גלוי, אמיתי, שאולי יכול להתקיים רק עם מישהו שנמצא או היה באותה החוויה.

שיחה עם מישהי זרה מאפשרת לעיתים שיח גלוי יותר, נותן מבט חיצוני "אוביקטיבי", מחדש שיש בו ערך.

אבל יש בשיחה הזו עוד משהו.

יש את הידיעה שמישהו עובר חווית חיים דומה לשלך.

והדמיון הזה, מחזק תחושה של שייכות.

הצורך בהשתייכות למשפחה, קהילה וכו' הוא יסוד חזק של האדם

כאשר רגשות חיוביים מקושרים לעלייה במידת הקשר וההשתייכות ובאיכות החיים.

אני תוהה אם ההשתייכות הזו חשובה גם להכרה בייחודיות של המקום שלי, של חווית החיים שלי כבת זוג של.. ואיתה הזהות שלי. היא לא מסבירה את כולי, כפי שהנכות לא מסבירה את האדם בכללותו, אך היא 'צובעת' חלק מחווית הקיום שלי

לחצו כאן כדי לבקש להצטרף לקבוצת פייסבוק סגורה של "בנות ובני זוג של אנשים עם מגבלה פיזית"

"דיברתי עם חברה שלך... זו היתה שיחה כואבת, קשה, מרגשת, מאירת עיניים, עמוקה, כנה, שיחה של התפכחות."