אני שוכבת במיטה, מכורבלת כעובר.
במיטה שלי בלילה, אני אני.
אני רק אני. ולעצמי.
אז אני חושבת מחשבות ואומרת לעצמי 'תרפי'. את הגוף, השכיבה, המגע עם השמיכה, הנשימה.
בימי קורונה כאלה, אני מרגישה שכל הזהויות שלי נמעכות לתוך משהו אחד. אני אמא, מחנכת, צוות הווי ובידור שמעביר את הזמן, מתכנת פעילויות, מגבילה הגבלות, נמצאת בכל נקודה. מדבר לדבר. אין אני. אני אמא. אין אותי של העבודה או החברה של או הבת של.
אני חושבת על הילדים שלי, שנמצאים באותו המצב. מגיל צעיר הם הולכים למסגרות ורגילים להיות עם עוד אנשים. ב'עבודה' שלהם בגן או בבי"ס יש להם זהות אחת מול החברים, אחת מול המחנכת, כתלמידה, וזהות אחרת בהפסקה או אחה"צ בגינה. בכל מקום רואים אותם קצת אחרת ויש מקום לזהויות שמתחלפות. אפילו מול סבא וסבתא הם אחרת. הם הנכדים.
עכשיו הם רק אחים של, ורק 'הילדים'.
האם בתקופה כזו הזהויות האחרות נמחקות? זזות הצידה? 'נמעכות' לתוך משהו אחד? איך נוכל לתת מרחב לכל אחד מהזהויות האלה, שמבקשות לבוא לידי ביטוי? הצורך להיראות ע"י אחרים כדי לקבל פידבק על עצמנו הוא בסיסי בהתפתחות שלנו. 'פידבקים' אלה מהדהדים את המרכיבים השונים של האישיות שלנו. הנראות השונה המשתקפת מכל אחד בסביבתנו (איך אני משתקפת בעיני בן הזוג שלי לעומת הבת שלי או הבוס שלי), מייצרת דמות שהיא מורכבת מזהויות רבות. ריבוי המרכיבים חשוב גם מבחינת היכולת לתקן - היכולת לטעות במקום אחד ולהיות פגום לרגע, אבל להחזיק את הידיעה שיש בסיס קבוע אך מורכב לאישיות שלי, מאפשרת לי להביא כוחות ממקום אחר ומשם לשאוב את היכולת לתיקון.
פעמים רבות, ילדים מוצאים לעצמם פתרונות באופן אינטואיטיבי. כמו לשחק ב'משפחה' כדי לייצר מרחב שבודק איך ההרגשה לזוז מתפקיד אחד למשנהו. הם מייצרים בית עם חדרים, מקומות שאפשר לזוז אליהם.
אז איך נשמור על הזהות המורכבת שלנו כשאנו שוב ושוב מול אותם 'אחרים'?
יצירת מרחבים שונים בבית, שבהם אפשר להיות ביחד או לחוד, מייצרת תנועה בין מקומות, שיכולה לייצר תנועה פנימית, ואולי כך גם קצת לאפשר לנו להיות בעצמנו אחרים בכל מרחב.
נוכל לחשוב על חלוקה משתנה לחדרים למשל, חדר לשיעורי הבית או ליצירה, אזור לספורט, חדר הירגעות לקריאת ספרים, או חדר האזנה למוסיקה עם אוזניות. החדרים יקבלו במהלך היום 'תפקידים' אחרים, שבהם כל אחד יוכל להיות קצת אחרת. שינוי תפאורה, שיש לה השפעה על הנוכחות שלי.
תנועה בין החללים המשתנים תאפשר לנו להיות בזהות משתנה:
להיות לפעמים אלה שלומדים מהילדים (ולא רק מלמדים)
להיות אלה שהם חלק מצוות ולא ראש צוות
להיות אלה שמניחים את דמות ההורה בצד ומנסים להיות בעמדה שאין בה ציפיות כלפי מה שהולך לקרות היום
שלא מובילים אלא נמצאים
ולקבל את זה שיש שעות ביום מאורגנות ותכליתיות, וחלק מבולבלות.
חלק מהשעות הן של קיום הרמוני יחד (לא זמן צפייה בטלוויזיה) ושעות אחרות של מחלוקות קשות.
'פירוק' הבית לחדרים ופירוק היום לשעות מאפשרים לנו להסתכל באופן שונה על הזהויות השונות שלנו במהלך היום, ולעשות סיכום בסופו של היום, שמראה את העושר שבחוויות וברגשות.