ככות

"ככה - Tathata"

"כל הזוועה הזו - טוב, כנראה שכל זה בא ללמד אותי להעריך את מה שיש לי...."

משפט שהגיע ממטופלת וגרם לי לעצור ולחשוב על הצורך הטבעי שלנו 'לנרמל' את כל מה שקורה.

הצורך שלנו לצקת משמעות אל חוויות קשות שאנו עוברים, בדרגה כזו או אחרת.

לתת סיבה, הסבר הגיוני לדברים מעצבנים\כואבים\ בלתי נסבלים שקורים לנו באמצע החיים, כשהיינו בדרך למקום אחר בכלל.

צורך להשלים אוטומטית כל מה שמציג פער בהבנה שלנו את המציאות (בדומה לתופעה בה כשאנו רואים צורות לא מושלמות, המוח מנסה לפשט את זה לצורות הבסיסיות כגון קוביה, פירמידה וכו'. - חוקר האדריכלות די. קיי צ'ינג)

צורך למצוא תשובה לשאלה 'למה לעזאזל' הייתי צריכה לעבור את כל זה.

לראות בדברים הלא נוחים בהווה הזדמנות למשהו אחר בעתיד, כי חייב להיות טוב בתוך כל הרע הזה.

לספק קשרים בין דברים, בין סיבה לתוצאה, לצורך יישוב הדעת.

המשכתי לחשוב על זה עוד. זה מצב מוכר גם עבורי –ימים, שבועות שמתארכים לחודשים, של שינויים במצב החיים המוכר. שינוים בחיים המשפחתיים, שבפרספקטיבה של זמן נראים כמעט נצחיים.

למה?

בבודהיזם קיים בהקשר הזה המושג 'ככות' (ככה) tathata

Suchness ובאנגלית

ד"ר נעמה אושרי מציינת דוגמא בהירה : ככות היא מילה ריקה מפשר, חסרת מהות, כמו האצבע המורה במישרין על העולם ואומרת בלשון תינוקית "זה"

אני חושבת שהקושי האמיתי הוא לחשוב על הדברים כחסרי סיבתיות. אין שום היצמדות לבין מה שקורה לאחריות שלי בתוך זה, ליכולת שלי לשלוט על זה.

זה פשוט קרה. ככה. בלי קשר אלי. בלי סיבה ותוצאה.

לא היתה מטרה נעלה של מוסר השכל .

לא היה "צריך" את הסבל הזה כדי להגיע למשהו אחר.

וזה לא כלפיי, אפילו שזה קורה גם לי. לא היה 'אני' במה שקרה.

זה רק קרה.

היתה ריקות. זה היה פשוט זה. כפי שזה היה. ככה.