תשישות חמלה

העבודה הטיפולית, מתבססת במהותה על גישה שיש בה נוכחות אמפתית, פתיחות וסקרנות ויכולת לשאת מצוקה נפשית של האחר לאורך זמן. איכויות אלו, שהן ליבת העשייה הטיפולית, עלולות להפוך עם הזמן גם למוקדי פגיעות. הספרות המקצועית מתארת תופעה זו כ״תשישות חמלה״ – מצב שבו החשיפה המתמשכת לסבל, לכאב ולטראומה של האחר שוחקת את משאביו הנפשיים של המטפל עצמו.

בתקופות משבר עולמיות (למשל קורונה, מלחמה כוללת) התגברה ההכרה במצבם הנפשי של המטפלים ובמקומות שבהם הם מתקשים לטפל. תחום זה, אשר נכתב ונחקר יותר בשנים האחרונות, מציג תמונה שבה המטפלים בעצמם חשופים לעיתים קרובות לאותם 'מצבים משבריים' (מפונים, מגויסים, מבודדים וכו') וממשיכים במקביל להחזיק גם בחזית המקצועית ולטפל באחרים. 

הכפילות הזו נקראת בשפה המקצועית 'נפילת הקיר הרביעי' והיא לקוחה מעולם התיאטרון, שם מתיחסים אל הקיר הרביעי המדומיין בין הבמה לבין הקהל. כאשר המטפל נוכח בקליניקה אך גם נמצא בעצמו באותו משבר במציאות, דומה לזה של המטופל, כאשר אין קיר "מפריד". ההפרדה בין מחזיק ומוחזק מאותגרת.

תשישות חמלה עשויה לבוא לידי ביטוי בכמה מישורים: 

ברגש - במצבים משבריים מתמשכים נמצא רמות שחיקה גבוהות יותר במישור הרגשי, למשל בתחושת ריקנות, עייפות נפשית, עצב מתמשך או חרדה. החוויה אצל המטפל היא של קהות רגשית, ירידה ביכולת להתרגש או לחוש עניין, ואף התרחקות פנימית ממטופלים – תהליך לא מודע שנועד להגן מפני הצפה רגשית .

בגוף - העומס הרגשי עשוי להחוות גם דרך הגוף; כאבי ראש ושרירים, עייפות או הפרעות שינה. חולשה כללית ותלונות סומטיות חוזרות הן עדויות שכיחות לכך שהמערכת הנפשית פועלת בעומס יתר. לעיתים הגוף הוא הראשון “להתריע” על תשישות מתהווה, עוד בטרם המטפל נותן לכך מילים .

בתחום הקוגניטיבי - עשויים להופיע קשיי ריכוז, בלבול, מחשבות טורדניות ותחושת עומס מנטלי מתמשך.

ברמה ההתנהגותית - ניתן לזהות 2 כוונים מנוגדים: 

• עצבנות, הסתגרות או התרחקות מקשרים קולגיאליים וקשיים ביחסים, לצד תחושת בדידות מקצועית. 

• מצבים של מעורבות-יתר, הזדהות עמוקה עם המטופל וקושי בנפרדות, טשטוש גבולות ו”פנטזיית הצלה” פעילה – מעין ניסיון לא מודע לפצות על תחושת חוסר האונים באמצעות השקעת יתר .

חשוב לזהות תשישות חמלה דרך סימפטומים אישיים של המטפלת, כדי לשים לב ולסייע לרווחתה האישית כאדם. חשובה לא פחות מכך העמדה האתית שמסייעת למטפלת לזהות מקומות בהם קיים שינוי הדרגתי, עדין אך משמעותי, באיכות העבודה הטיפולית שלה ובאיכות ההחזקה שלה את המטופלים, בנוכחות ובחדות המקצועית שלה כמטפלת.

אחד הביטויים המרכזיים הוא היחלשות היכולת לשהות בנוכחות מלאה ופתוחה. הקשב נעשה מקוטע, העמדה הטיפולית פחות סקרנית ויותר תגובתית, ולעיתים ניכרת נטייה “לשרוד את המפגש” במקום להימצא בו. במצב זה, העבודה הטיפולית עלולה להפוך פונקציונלית, טכנית או מרוחקת רגשית.

לעיתים נמצא ירידה ביכולת הרפלקטיבית - היכולת לחשוב את הטיפול תוך כדי התרחשותו. המטפלת מתקשה להחזיק מורכבות, לשהות באי־ידיעה או לשאת סתירות. במקום חשיבה רפלקטיבית מתפתחת נטייה לפעולה מהירה, הימנעות מנושאים קשים או הישענות יתר על "פתרונות".

ביטוי נוסף שלה הוא צמצום המרחב היצירתי: שימוש חזרתי ודל במדיומים, הימנעות מהתנסות חדשה, או קושי לאפשר תהליכים פתוחים ובלתי צפויים. היצירה חדלה להיות מרחב חקירה משחקי - 'חי'.

תשישות חמלה לרוב איננה מודעת. 

הדרכה מתאימה משיבה את הפונקציה הטיפולית למרכז, מסייעת לזהות היכן נשחקת היכולת לשאת, להחזיק ולחשוב, ופותחת פתח לשיקום הדרגתי של הנוכחות, הגבולות והמשמעות בעשייה הטיפולית. היא מסייעת למטפלת לשוב אל כוחותיה ואל נוכחות טובה יותר בחייה שלה.

לעיתים הזיהוי אינו מתחיל במקום שבו קשה לטפל, אלא במקום שבו נעשה קשה להיות נוכחת.