דוגמאות לתהליך

אביב, בת ה-15, נערה עדינה ומוכשרת, שלמרות היבטים דיכאוניים, כדוגמת הימנעות, הסתגרות ותחושה קשה של חוסר יכולת/ עניין, הסכימה להיעזר בטיפול באופן מעורר השתאות. הוריה התגייסו אף הם והגיעו באופן קבוע להדרכת הורים. 

מטרות הטיפול

אביב, תלמידת כתה י', הגיעה לטיפול באמנות בעקבות מעבר לבי"ס חדש, לאחר שלא השתלבה במסגרת קודמת ונעדרה באופן תדיר. גם במסגרת ביה"ס החדש היא חסרת מוטיבציה, מבולבלת, חסרת ביטחון, מופנמת ומציגה יכולות לימודיות וחברתיות נמוכות.

ברקע, כשהייתה בת שמונה התגרשו הוריה ואביב מחלקת את זמנה בין שני הבתים. יש לה קשר הדוק הן עם אביה והן עם אמה.

 

התהליך הטיפולי והשימוש באמנות:

אביב, שתוארה ע"י אמה כ'ילדה יצירתית שתמיד עסקה באמנות' מגיעה לחדר ואיננה מסוגלת ליצור. התחושה של היעדר היכולת ליצור ושל חוסר מוטיבציה, עשוי להצביע על גוון/רובד דכאוני שהיא מצויה בו. ייתכן כי כמו בתחומים אחרים בחייה, בהם היא מרגישה 'משותקת', למשל, בקושי שלה ליזום יציאה מהבית או אף בהימנעות ממפגשים  חברתיים, קיים גם חשש מביקורת.

בתחילת הטיפול הוריה מביעים ביקורת גלויה כלפיה: כדוגמת כעס כלפי ה'מראה המוזנח' שלה או כלפי ההתנהגויות הנמנעות שלה. נראה כי ביקורת זו נובעת בחלקה גם מתוך דאגה וחרדה למצבה. 

גם אביב, בתחילת הטיפול, דואגת וחרדה - הסביבה שלה לא מובנת לה, היא חשה את הביקורת ומושפעת ממנה, ואיננה מבינה את פשר השינוי הפנימי המתחולל בה. החשש מביקורת שעולה בפגישות הראשונות שלנו, מלווה אותה גם אל תחומים אחרים בחייה ו'משתק' אותה. למשל, היא נמנעת ממפגשים חברתיים.

 

אחת הדרכים להתגבר על החשש ה'משתק' מביקורת, המתבטא גם בקושי ליצור בתוך חדר הטיפול, הייתה התמסרות ל'כאן ועכשיו', בעבודה הדרגתית לפי יכולותיה להשתקע ביצירה ובטיפול . בהתחלה,יכולנו לשוחח על ציורים משמעותיים שעשתה בעבר ועליהם סיפרה לי. בהמשך היא הביאה לחדר סוגים שונים של Ready Made : הגיעו צילומי משפחה שאיתם עבדנו ואח"כ המחשב עצמו ובו צילומים שהיא צילמה ושל דימויים שבחרה והיו משמעותיים מבחינתה. לאט לאט היא התחילה לצלם דברים חדשים שהיתה מביאה מדי שבוע.

במהלך השנה, אביב הסכימה להתנסות גם בחדר, בזמן אמת, ביצירה. היא מתנסה בחומרים שונים ומגוונים (ביניהם גם הגוף שלה, כאשר היא משתמשת בו כפלטת ציור זמינה וגם לזה יש התייחסות כיצירת אמנות השלכתית) ויש תחושת הנאה גדולה בחדר.

נוכחותה הגוברת בחדר, אשר באה לידי ביטוי ביצירות הנערמות שהיא יוצרת, מחזקים את הביטחון העצמי שלה והיא מסכימה להציג חלק מעבודותיה בביה"ס. 

עבודותיה הן כעת חלק ממנה, והיא בודקת בהצגתן את 'המבט מבחוץ', שלעיתים אוהד את הציורים שלה, ולעיתים מביא לכך שלא מבינים אותם כפי שהתכוונה. המבט מבחוץ מנכיח גם את הימצאותם של חלקים לא מובנים בה, או לא אהודים על סביבתה. היכולת לחיות בשלום עם פערים אלה משקף הבנה בוגרת יותר את המורכבות של יחסים כמו גם את מורכבותה שלה.

 

הדרכת הורים:

בעבודה עם ההורים בהדרכה עלתה לדיון הביקורתיות שלהם כלפי אביב, כמו גם ההבנה של האשמה והכעס שלה, בעקבות הגירושים והצורך 'להתפצל' ולהתאים את עצמה.

בהדרכת ההורים, שהתקיימה בנפרד לאם ולאב, התבוננו לעומק על החוויה שלהם, על החוזקות והחולשות שהם מביאים להורות. ההתבוננות על עצמם חיזקה את ההבנה של מה הם מביאים לקשר, ליחסים עמה, כמו גם את היכולת לשהות ולהציג קול ברור, בתוך החרדה וחוסר הוודאות הנובע מהמצב שלה.   

היחסים עם הדמויות המרכזיות בחייה עולים דרך בדיקה של החללים – כאשר היא מציירת את חדרה בבית אמה ובהמשך את החדר בבית אביה. באמצעות הציור, אביב רואה באופן ויזואלי את הדרך שבה היא בוחרת לתאר כל חדר, על ההבדל והדמיון, על המשמעות בבחירת האלמנטים כמו גם המילים שמבחינתה מתארות את החדר. החדר שציירה הופך מייצג של היחסים עם כל אחד מההורים והמקום שלה בתוכו / אצלו. בדיקת היחסים עם ההורים סייע לה בהצבת גבולות 'עצמי' ברורים יותר מולם, כאשר היא לא רק שלוחה/מראה של רצונותיהם (ושהובאו בצורת הביקורת שלהם כלפיה בתחילת הטיפול כבעיות שאם הן תפתרנה, היא תהיה שוב מאושרת כבעבר). אלה חיזקו את היכולת שלה להתבונן על עצמה באופן שלם, בטוח בעצמו.  

 

בתום הטיפול:

אביב בעלת מוטיבציה גבוהה להצליח, היא איננה נעדרת מביה"ס כבעבר והישגיה הלימודיים גבוהים ביותר.

יתרה מכך, היא מקבלת מלגת סיוע לתלמידי תיכון לתכנית לימודים גבוהים באמנות.

 

על פי מודל ההתפתחות של אריקסון, הצלחה של שלב התפתחותי של גיל ההתבגרות (גיל 12-18) מוגדר כ'יכולת להגדרה עצמית של הזהות ושל האישיות'. אם ההתנסות היא שלילית או שהתנאים הסביבתיים אינם מאפשרים התנסות ראויה, התוצאה תהיה בלבול תפקידים וחוסר יכולת של המתבגר לבחור לעצמו זהות ברורה ועקבית לאורך זמן.

אריקסון, א. (1987). זהות: נעורים ומשבר. תל-אביב: ספרית פועלים

 

החיפוש אחר זהות עצמית ייחודית לה, כאשר בחוויה שלה קיים צורך לברר לאיזה הורה / בית היא מחוברת / שייכת יותר ואיפה המקום שלה, מתממש בחדר הטיפול. בחדר הטיפול היא מוצאת את "החדר משלה", מרחב שיספק לה הגנה ונראות, שבו תוכל להתנסות באופן בטוח ביחסים כדי ללמוד על עצמה ולסמל נאמנה את מי שהיא בעולם הזה ומה יהיו הייצוגים של עולם זה. היא מתחילה לצייר דמות משפחתית חשובה נוספת שמתעבה והופכת משמעותית עבורה גם במציאות שלה, כדרך לצאת מהמשולש (אבא-אביב-אמא) אל אפשרויות נוספות, נוחות יותר, ש"רואות" אותה באופן נאמן יותר, לתחושתה.  

אותו מרחב מופנם במהלך הטיפול והופך לקול שלה. היא מצליחה למצוא את הכוחות והדרך להיות נאמנה לעצמה, מבלי להרגיש אשמה.

​