"אמא, חלמתי חלום נורא הלילה. חלמתי שאני מאבדת אותך. נאבדתי, אבל ממש. חיפשתי אותך במדרגות, ובחוץ. חיפשתי אותך המון, ובסוף את היית בכלל למעלה, בבלט"
כמה חלומות מפחידים אותנו.
חלומות שחלמנו בלילה אינם מגיעים אל חדר הטיפול לעיתים קרובות. הם נשכחים, חומקים, לעיתים קשה לתאר אותם במילים כי אין בהם 'הגיון' או רצף של סיפור. ובדר"כ הם מוזרים מדיי, מביכים. מאד 'פרטיים'.
יש בכך כמובן פרדוקס, משום שבדיוק את אלה נרצה "לזמן" אל חדר הטיפול: את הלא ברור, המוזר, הבזוי. כגשר אל מה שנמצא בתוכנו ולא מצליח לצאת החוצה בדרך אחרת.
זה טבעם של החלומות.
ומה לגבי חלומות אחרים?
האם גם אותם אנחנו חוששים לשתף ? חלומות בזמן ערות, על הפחדים שלנו. על כך שאנו נאבדים לעיתים, מרגישים לבד ולא מוצאים יד מכוונת, שתדע. שתגיד 'הכל בסדר' ותעזור למצוא שוב את הדרך.
וחלומות טובים?
כמה אנחנו מעיזים לחלום חלומות גדולים ? משאלות גדולות , לא מציאותיות. פנטזיות לגבי עצמנו, לגבי החיים שלנו, מקומות שהיינו רוצים להגיע. דברים שהיינו הופכים על פיהם בחיינו ולו במנוד של אצבע. אפשרויות שבמציאות הרגילה נראות מוזרות, לא ניתנות לדמיון.
ככל שנצליח לחלום, לפחד מדברים רעים וגם מדברים טובים, לחלום בלילה וגם ביום, נוכל להקשיב לכוחות היצירתיים בתוכנו ונהיה מחוברים באופן מלא יותר לחיים שלנו.
נסכים להיאבד, מבלי להיבהל, רק כדי למצוא את עצמנו מחדש.
コメント