פרידות

בכל התחלה יש גם סוף.

פרידה מכלבה האהובה, פרידה מבני משפחה, ממורי דרך משמעותיים ופרידה ממטופלים.

אף אחת מהן איננה קל.

בכולן עולה השאלה של הסיום – האם היה הכרחי?

האם עשיתי מספיק ?

האם הייתי שם כמו שרציתי להיות? במהלך, בסוף.

האם הסיום מעיד או מאפיין את כל מה שהיה לפני?

מה יילך איתי הלאה

מה יילך איתם הלאה

נפרדנו מהכלבה השבוע . אחרי 14 שנים.

ובימים האלה אני מרגישה

יותר מבדרך כלל

שבכל מפגש קיים גם הסוף.

ובאינטייק (מפגש הערכה ראשוני) אני מדמיינת איך יסתיים הטיפול שרק מתחיל

מה נפגוש בסופו

איזה פרידה תצטרך להיות לנו.

כי זה בלתי נמנע

ולעתים בלתי נסבל.

בספרו "העץ הנדיב" , סאל סילברסטיין מתאר פרידות רבות.

פשוט כי ככה זה לאורך החיים.

בכל פרידה יש חוסר וודאות, געגוע, עצב, גם כאב.

הם מורגשים ועולים לאורך הספר.

ולצידם, יש גם תיאור של אושר ("והעץ היה מאושר" תיאור שחוזר על עצמו),

של שמחה והתרגשות משותפת.

סיפור על מפגש - שיש בו נדיבות, אהבה ומעל הכל קבלה.

קבלה אחד של השני , וגם קבלה של אופיים של הדברים.

לא קל להפרד. וכך לא קל גם להתחיל.

אבל מתחילים.

כי אלה טבעם של החיים.

(..ואחרי היכרות, בעיקר משמעותית וארוכה עם מטופלים, אני מבינה עוד יותר כמה תהליך הגדילה ההדדי שהיה שם משמעותי. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת, תוהה מה קרה אחר כך. וכמו בכל פרידה, שואלת שאלות – האם היה מספיק, האם היה מיטיב, האם הסוף היה הכרחי ? )

אוספת את הפרידות הקודמות וממשיכה קדימה.