יש עכשיו הרבה פוסטים . פוסט קורונה. פוסט פסח. פוסט זום. טוב, כמעט.
ויש התעוררות.
אז למה לא לשתף גם אותה?
ממש עכשיו.
תחושה של יצירתיות, של חיבורים חדשים לדברים ישנים מוכרים. חיבורים של רעיונות אבל בעיקר ההתרגשות מחיבור עם אנשים.
וגם שמחה.
בסיפור של דבורה עומר בתוך ספר ילדים, שכבר שכחתי את שמו, היא מספרת על ילד שמבקש ממתקים כל הזמן ואמא שלו אומרת לו שאם יאכל כ"כ הרבה ממתקים לא יהיה לו מקום בבטן לשאר האוכל.
ברור. היא צודקת.
רגע אחרי זה אני חושבת על רגע השמחה, שכילדה גיליתי את הפרק בספר הזה שמתאר שבבטן יש
ה מ ו ן מקום לגלידה וממתקים, וופלים וסוכריות ובעצם, רק בחלק קטן מהבטן יש מקום לאוכל.
איך זה יכול להיות? אבל מצד שני זה מצוייר שם!
זה שכנע אותי. וסיפק לי תירוץ טוב מול אמא.
אני חושבת על המקום הזה שיש לנו בבטן לדברים הרעים, הקשים. לסיפור שאנו מספרים לעצמנו על הסבל שלנו, שוב ושוב. ממלאים את עצמנו בכל הדברים שבכלל הכי היינו רוצים להיפטר, להעיף מתוכנו ולהחליף אותם באחרים. כמה ה ר ב ה מקום הדברים האלה תופסים בבטן, במחשבה, בדאגה וביומיום.
וכמה מעט מקום ומעט זמן ביום אנחנו מקדישים להודיה. ולשמחה. למחשבות טובות על עצמנו. לחלק העצום בגודלו (פעם ידענו שהוא עצום) של הממתקים, של מה שכן הצלחתי לעשות ולהשיג. להתרגש מזה שעשיתי שיחת טלפון שחששתי מפניה או מיום ממש טוב בעבודה. להתפנות במחשבה ולהצביע (לעצמי בלב) על כך שעל אף שממש כעסתי לרגע על בן זוגי היום - לשם שינוי לא צעקתי עליו, אלא אמרתי את הדברים בצורה ממש ממוקדת ונעימה. אני! להנות מזה שעוברים עלי כמה ימים יצירתיים במיוחד, גם כי שמתי לב (והצבעתי לעצמי בלב) על כך שהיצירתיות שלי באה לידי ביטוי באופן אחר לגמרי ממה שאולי קודם הייתי מגדירה כיצירתי בכלל! אני!
וחלק מלהגדיל את שטח הפנים של הממתקים הפרטיים שלי בתוך הבטן המטאפורית שלי הוא להעלות את זה באמצעות הכתיבה לכאן. לא להתעצל. להצביע עליו. (או להאיר אותו)