"באיזה קטורת את משתמשת? יש פה ריח נהדר של קטורת שאני אוהבת" כך ציינה בפניי אורחת שהגיעה אלי הביתה לראשונה.
"אני לא משתמשת בקטורת", התפלאתי. "ולא הרחתי ריח מסויים".
חשבתי על הריח, שהיא התעקשה שהיא מריחה, ותהיתי אם ה'ריח' הזה, הוא חוויה שמגיעה אליה
מהסביבה, אבל לא בהכרח משימוש באף שלה, או מחוש הריח שלה.
הרגשתי ש'הידיעה' הפנימית שלה ממה שהגוף שלה חווה באותו רגע, חזק ממה שאני חשבתי שהוא
מציאות.
אולי היא 'הריחה' עם העיניים, או עם יד שמיששה במשהו?
האם אנחנו מגבילים את עצמו לחשוב שיש רק דרך אחת מסויימת להשתמש בחושים שלנו ולחוות?
מה שחוותה האורחת שלי הוא סוג של ריגוש- כלומר קלט שנתפס בחושים ומעורר תגובה גופנית של
ריגוש ובעקבותיה עולה רגש ('אני אוהבת').
ומה קורה אצל אנשים שלהם יש מגבלה פיסית כלשהי?
האם יש הבדל בתחושת הריגוש בין אנשים שלהם מגבלה כלשהי שלא יכולים להשתמש בחוש
מישוש או ראיה לבין אנשים שלהם אין פגיעה?
במחקרים שונים שנערכו בשנים האחרונות על המח, בדקו בדיוק את זה.
הם מצאו שבאופן כללי מתקיימות שתי רמות של חוויה ריגושית שההבדל ביניהן הוא רמת המודעות .
אצל עיוורים למשל, לא קיימת חוויה ויזואלית מהרמה הראשונה, שמתקבלת בחוש הראיה ומשם אל
הרגש, אלה הם חווים את החוויה דרך רמת מודעות שניה (תפיסתית ומבוססת על התנהגות, שמיעה
והחזר מעצמים וכו' ).
מצאו כי מידע פריפריאלי שמגיע מהגוף אכן נפגע (Spinal Cord Injury) אצל פגועי חוט שדרה
בחלקו, בחלקים הקשורים לאינסטניקט וכו'. עם זאת, ביכולתם לקבל תחושות בצורה אלטרנטיבית-
אם מתוך מודעות, באמצעות ראייה או לדוגמא כאשר שריר משותק מתכווץ ומשפיע על שריר בריא
סמוך לו, שמעביר את מידע.
נוכל לדמיין זאת כמערכת מקבילה נוספת לזו הקיימת אצל אדם שאינו משותק, המחזיקה מידע חושי
אינטגרטיבי שבחלקו מתקבל מהחושים ובחלקו מתקבל בחושים אחרים, ממודעות ומתפיסה.
הגוף יוצר מערכת חלופית - כדי להיות מעורר ריגושית, ולחוות את החוויה במלואה.
נראה שהגוף שלנו אוסף מידע מהסביבה, מתפיסה, מתודעה, מעורר חושית ומרוגש,
בין אם קיימת או לא קיימת תחושה פיסית ממשית כמו אצל פגועי חוט שדרה
ובין אם היתה קטורת בבית או לא.