איך מתווכים לילד שהוא הולך לטיפול? האם בכלל להגיד לה שזה טיפול?
אני פוגשת הורים שמתקשים לתווך לילדיהם את העובדה שהם חושבים שכדאי שילדם יילך לטיפול או לא יודעים איך להציג את זה בפניו.
התשובה הרווחת שלתחושתי ילדים רבים נתקלים בה היא 'את הולכת לחוג'.
אצל כל משפחה זה כמובן גם קצת אחרת...
אז למה קשה לנו להגיד לילדים שלנו שהם הולכים לטיפול?
האם הקושי להציג את הדברים בפני הילד משקף פחד מהאפשרות להתעמת עם הילד עצמו? בתחושה שהורים אינם צריכים להחליט עבור ילדיהם ושאולי ההחלטה כולה נתונה בכלל להסכמתו של הילד.
או שהקושי שלהם מול הילד משקף את האמביוולנטיות שלהם עצמם – בחוסר ההבנה שלהם מה זה טיפול באמנות, תהיות סביב מהו הקושי הספציפי שבגינו הם פנו והאם הוא מצדיק התערבות\עזרה. אולי זה מערב גם מימד של הכחשה מסוימת, אל מול האיום שטיפול טומן בחובו – אפשרות שתהיה שם חשיפה עצמית, התמודדות עם בעיות, השתנות.
או שעצם המילה 'טיפול' מפחידה את ההורים פן הם מתייגים את ילדם כפגום או מעוררים אצלו תחושה של פגימות? או פגיעה בדימוי העצמי שלו?
אז באמת לא להגיד כלום?
ילדים, בעיקר צעירים, פחות מתעניינים בכותרת של המפגש. חלקם אף לא יודעים מה המשמעות של להיות בטיפול ולפיכך המילה 'טיפול' היא ריקה ממשמעות עבורם.. חוג, לעומת זאת, הוא משהו שלרוב חלקם מכירים, יש לו קונוטציה של משהו חוויתי. טיפול באמנות כולל גם רכיב כזה. כשאני אומרת לילדים שההורים הביאו אותם כי הם מרגישים שיש דברים שבהם קשה להם יותר ואולי אפשר ביחד לחשוב עליהם ולנסות לפתור אותם כאן. את הילדים לרוב זה מספק. אנחנו חושבים מה הכי מפריע להם, ומנסחים יחד מטרות שהיינו רוצים להתחיל מהן.
ילדים, די מהר מבינים שזה לא חוג ולא שיעור. זה משהו אחר. וזה בסדר שיש קשיים. להיפך, יש אולי קצת הכרה או אפילו הסבר הגיוני לכל מה שכל כך קשה לי.
טיפול באמנות לא בא לכבות משהו או לתקן, אלא לאפשר עוד אופציות להתבונן על החיים ועל עצמי ולכן נותן לילד כלים להתמודד ולהתחזק.
חשוב להבין שבטיפול יש מסר של שקיפות\שיתוף. תמיד. ולכן ההמלצה היא להגיד.
אבל באופן שההורים יכולים לעמוד בשאלות של הילדים ולא להיכנס למתח. עיקר העבודה שלי פעמים רבות היא מול ההורים. לנסח ביחד מטרות עבור הטיפול בילד אבל גם עבור עצמם. להבין קצת מה זה טיפול ואיך הקשיים לרוב משולבים יחד . איך ההגעה לטיפול של הילד משפיעה על תפיסת ההורים את עצמם ותפקודם, וכיצד עובדים יחד לחזק אותם אל מול הביקורת העצמית ותחושת הפגימות שלהם (הגלויה או המוכחשת) כלפי ההורות שלהם, באופן שיאפשר להם להגיד שהילד נמצא בטיפול, לא בחוג.